מאז פרוץ המלחמה הרוסית-אוקראינית הצטרפה גרמניה מיד לשורות הסנקציות נגד רוסיה, מה שהוביל ישירות לתגמול החריף של רוסיה נגד גרמניה מבחינת אספקת הגז הטבעי. היום, רוסיה "מפסיקה את הגז" לגרמניה מדי יומיים, מה שגורם לגרמניה להתלונן במרירות. איך לשרוד את החורף הזה היא בעיה ענקית שעומדת בפני הממשלה הגרמנית והעם הגרמני.
הגז הטבעי הרוסי מהווה 55% מסך הביקוש של גרמניה. למרות שגרמניה יכולה לייבא גז טבעי מהמזרח התיכון ומארצות הברית, זה יעלה להן עלויות גבוהות יותר. עלות זו אינה ברת קיימא בעיני הגרמנים. במקרה זה, גרמניה נאלצת לנטוש את מה שמכונה תפיסת הגנת הסביבה ולהתחיל להפעיל מחדש תחנות כוח תרמיות.
לפי סוכנות הידיעות הגרמנית בברלין, מפעילת האנרגיה הגרמנית יוניבו הודיעה לאחרונה כי תפעיל מחדש את תחנת הכוח הפחמית היידן בפטרשהגן, מערב גרמניה, החל מה-29 באוגוסט, וזמן ההפעלה הראשוני צפוי להיות עד סוף אפריל. 2023. אין ספק שהמהלך הזה משמש כדי להקל על מצוקת האנרגיה איתה מתמודדת גרמניה החורף.
גרמניה מתכננת להפעיל מחדש תחנות כוח תרמיות, אך הדבר גרם להתנגדות עזה מצד ארגוני הגנת הסביבה המקומיים. גרמניה הייתה אחת ממדינות אירופה הידידותיות לסביבה בתחילת הדרך, אך כעת היא "נפלה" עד כדי הפעלה מחדש של תחנות כוח תרמיות. לא רק ארגונים מקומיים מתנגדים לכך, אלא גם לארגוני סביבה בינלאומיים יש גישה שלילית.
בנוסף לכוח הפחם, הכוח הגרעיני הוא מקור אנרגיה יציב ונקי. לכן, לאחר שנטשו את הכוח הפחמי, מדינות רבות התמקדו יותר בכוח הפחמי. עם זאת, לגרמניה יש גם תחנות כוח גרעיניות, אך גרמניה מתכננת להשבית תחנות כוח גרעיניות בשטחה ולהפסיק לחלוטין להשתמש במשאבי כוח גרעיניים ב-2022.
למעשה, גרמניה לא כל כך סלידה מכוח גרעיני בהתחלה. מאז 1969, גרמניה קידמה במרץ את פיתוח הכוח הגרעיני במדינתה. עד 2011, גרמניה בנתה בסך הכל 36 כורים גרעיניים, והכוח הגרעיני תרם 25% מכלל ייצור החשמל של גרמניה.
הסיבה העיקרית הייתה רעידת האדמה היפנית ב-2011 והתאונה הגרעינית בפוקושימה, שהפחידו את האירופים וגרמה לצניחת האמון של העם הגרמני בכוח הגרעיני. הסנטימנט האנטי-גרעיני של גרמניה היה עז מאוד. בשבועיים שלאחר תאונת הגרעין היפנית סגרה גרמניה 8 תחנות כוח גרעיניות ברצף. בימים שלאחר מכן, גם גרמניה מנקה את תחנות הכוח הגרעיניות שלה ותסיר אותן לחלוטין ב-2022.
על מנת להחליף את אנרגיית הגז הטבעי מרוסיה, גרמניה גם מחפשת באופן פעיל חלופות אחרות. פיתוח כוח המים של גרמניה בסדר. בארץ יש 5,500 תחנות כוח מים, אך כולן תחנות כוח מים קטנות בהספק של פחות מ-1,000 קילוואט, בעיקר בידי אנשים פרטיים ועסקים קטנים.
גם בתחום ייצור כוח הרוח, גרמניה נמצאת בירידה. מאז 2016, תעשיית כוח הרוח של גרמניה קיצצה כמעט 60,000 משרות, וגם מספר טורבינות הרוח שהותקנו לאחרונה ירד במשך שנים רבות.
לדברי מדענים גרמנים, אם האנרגיה הסולארית המקומית של גרמניה מפותחת במלואה, היא יכולה לספק כמות גדולה של תוספת חשמל. עם זאת, הדברים אינם חלקים כפי שציפו. הגורם לפיתוח תעשיית האנרגיה הסולארית בגרמניה הוא המחסור בכוח אדם. מומחי תעשייה אומרים שרק כדי להשיג את יעדי ההתרחבות הנוכחיים של התעשייה הפוטו-וולטאית הגרמנית, היא תצטרך להוסיף כ-50,000 עובדים, אך עובדים אלה אינם נראות כרגע בשום מקום. לא רק זה, כישרונות יוקרתיים הם גם נדירים.
והם גילו שסין היא הספקית הגדולה ביותר של אנרגיה סולארית, וסין היא מובילה עולמית הן ביכולת הייצור והן בטכנולוגיה. מסמכי האיחוד האירופי מראים שעד 2025, כל הבניינים החדשים והמבנים הקיימים עם רמות צריכת אנרגיה D ומעלה צריכים להיות מצוידים בציוד פוטו-וולטאי על הגג. סין היא יצואנית גדולה של ציוד פוטו-וולטאי על גגות, ובאופן טבעי הופכת לאופציה העדיפות לבנייה פוטו-וולטאית באיחוד האירופי. 90% מהמוצרים הפוטו-וולטאיים על הגג בבריטניה מגיעים מסין, ואפילו 95% מהפאנלים הסולאריים מיוצרים בסין.
במונחים של ייצור פוטו-וולטאים, תעשיית הפוטו-וולטאים של סין מובילה את העולם. בהקשר של שינוי אנרגיה עולמית, התעשייה הפוטו-וולטאית של סין הפכה לעמוד השדרה שלה, והיא גם משחקת תפקיד חשוב באספקת האנרגיה. נכון לעכשיו, לתעשייה הפוטו-וולטאית של סין יש את שרשרת האספקה השלמה ביותר בעולם, מחומרי סיליקון לרכיבים ועד מוצרים פוטו-וולטאיים. נכון לסוף 2021, הייצור בסין של פוליסיליקון, רכיבים, תאים ופרוסות סיליקון היווה יותר מ-70% מהייצור העולמי.
בשלב זה, התקשורת הגרמנית הייתה מודאגת מאוד ממשבר האנרגיה שנגרם על ידי המלחמה הרוסית-אוקראינית. מצד אחד, הם חששו שאי אפשר לבטל את התלות של גרמניה באנרגיה רוסית, ומצד שני, התלות שלהם בתעשיית השמש של סין הייתה חסרת תחליף. הם האמינו שגרמניה לא תוכל להפסיד את סין.
במילים אחרות, אם גרמניה רוצה לפתח אנרגיה סולארית כמקור אנרגיה חלופי, היא לא יכולה בלי סין. אבל המציאות לא אופטימית. ארצות הברית החלה לדחוף את האיחוד האירופי להחרים את סין בעידן טראמפ. הצטרפותה של גרמניה למצור הטכנולוגי נגד סין פירושה נקיטת שורה של צעדים להגבלת עסקי הטכנולוגיה של חברות סיניות בגרמניה. צעדים אלו כוללים חיזוק הפיקוח והביקורת על חברות סיניות, הגבלת חברות סיניות מלהיכנס לאזורים חשובים בגרמניה וחיזוק הגנת הקניין הרוחני של חברות סיניות בגרמניה.
במקרה הזה, גרמניה צריכה שסין תמשיך לספק מוצרים באיכות גבוהה, אבל גם רוצה להכיל את סין מכל ההיבטים. זה ללא ספק מצב מאוד סותר. והמציאות הרבה יותר רצינית ממה שנדמה.
מומחה האנרגיה הגרמני אלכסנדר להר אמר כי ככל שהסכסוך הרוסי-אוקראיני נמשך, האיחוד האירופי הטיל מספר סבבים של סנקציות על רוסיה. תחת תגובת הסנקציות, משבר האנרגיה של אירופה יוחמר עוד יותר; במקום זאת, ארצות הברית תקצור את הפירות. כיום, השפעתה של ארצות הברית באירופה התרחבה עוד יותר, ואירופה תלויה יותר ויותר בארה"ב בתחום הכלכלי, הביטחוני והפוליטי.
לא רק זה, המערב כולו נקלע למיתון מעצמו, והעולם כולו נמצא בשלב אינטנסיבי של טרנספורמציה, ומשבר האנרגיה הוא רק חלק ממנו. תחת הפרובוקציה שהובילה ארצות הברית, העולם נאלץ להיכנס למחנה שתומך או מתנגד להגמוניה של אירופה וארה"ב. אבל ברור שהמערב לא הרוויח מזה שום תועלת. אם המערב חסר ביטחון ובסופו של דבר לא יצליח להתגבר על הקושי הזה, או ייפול למיתון כתוצאה מכך, אז זו תהיה אשמתו.